שמעתי איש חכם שאמר שכל אחד צריך לדאוג לעולם כמו אימא שדואגת לתינוק שלה. אימא שדואגת לתינוקה זה ברור לי ומובן אבל לדאוג לעולם, לי זה לא מובן.

אני זוכרת את עצמי נושאת ברחמי עובר וכבר אז התפתחה בי אהבת אם אליו. כשבני נולד הדאגה לו הייתה מוחשית וחזקה:, נמנעתי ממה שעלול לעשות לו גזים מטרידים, כאבי בטן מציקים. נעניתי לשעות ההאכלה המדויקות לו, לא לי, ישנתי בהתאם לשעות השינה שלו. כל רחש מחדרו הריץ אותי אליו כדי להאכילו באהבה ובדאגה ולהיענות לכל צרכיו. דאגה לתינוק כל אימא מכירה אבל לדאוג לעולם?! איך אוכל? לפי דברי האיש החכם בדיוק כמו דאגה לתינוק שנולד. 

העם שלנו כתינוק הלומד מצב חדש. קורונה שאוכלת בכל חלקה כזו שפוגעת בכל אחד בלי הבדל דת, צבע, לאום, מגדר. כולנו ספונים בבתים מתמודדים עם מצבים חדשים, יש בעמנו "תינוקות" שמצבם שפר למרות השינוי שהווירוס כפה, יש "תינוקות" שהקורונה הולידה בהם מצוקה, יש "תינוקות" שהגיעו לקורונה במחסור שעכשיו עוד גבר ובתוך סיר הלחץ הביתי שנוצר הקולות פתאום חזקים נורא . 

אהבת האם מתחילה כבר בשלב ההריון

לשמוע את זעקות הילד של השכנים החוטף מהאבא האלים, לדעת שבקומה הרביעית אין מחשב ללמידה הכיתתית, לשמוע את הבכי החרישי של האישה המוכה בקומה השלישית, לראות את מקבץ הנדבות שידו נשארת ריקה ובטנו מצומקת, לראות את הזוועה המתרחשת בבתי האבות, לראות את האב המודאג מהיכן יביא אוכל לילדו – כואב, כואב כל כך! לדעת שחלק גדול מבני העם בצרה זה לדעת שזה הזמן להיות כאימא הדואגת לתינוקה.

זה זמן המבחן שלנו כעם – כפרטים הרואים בזולת תינוק שנזקק לדאגה, כפרטים הרואים עצמם עם אחד, לא אחיד אך מאוחד. עם המורכב מחלקים ההפוכים זה מזה לחלוטין כמעט, אך מהווים מעל כל השונות מקשה אחת. פרטים הדואגים לכל בני העם באהבה רבה. זה זמן המבחן שלנו כעם הרואה בכל פרט אח ועוזר לכולם.

זה הזמן להיות עם שנטמע במערכת השלמה וזורם בהרמוניה עמה. זה זמן המבחן שלנו כאומה המהווה חלק אינטגרלי מהעולם, אומה שיש לה תפקיד במערכת האחת השלמה להיות מופת ודוגמה לכל השאר בקשרים וביחסים הטובים שלנו בין בני האדם.

זה הזמן! אנו מסוגלים לכך!